האימון הקשה ביותר שחקוק בזכרוני / מיכל ליברמן על הגל

האימון הקשה ביותר

האימון הקשה ביותר שאני זוכרת בקריירה הוא באימון קולג’ של יום שבת בבוקר בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה.

שחייני קולג' יודעים שיום שבת זה יום של תחרות, כמעט כל סופ"ש יש לנו "דואל מיט" (תחרות מול קבוצת אוניברסיטה אחרת של כל המשחים בבגד ים אימון) ואם אין תחרות אז עושים אימון קצב תחרות. יום שבת אחד המאמן הציב לנו אימון תחרות
עם מטרה קבוצתית אדירה שפשוט סחטה את כל הקבוצה.

• 

  שמי מיכל ואני אלופת ישראל ב-50 ו-100 מטר פרפר. היום לומדת תואר שני במנהל עסקים באונ' בניו יורק. שמחה לשתף אתכם על עולם השחייה מהחוויה האישית שלי.

האימון התחיל בחימום ארוך של 45 דקות ומיד אחר כך המאמן הוציא את כולם מהמים והסביר את האימון המרכזי:
100 מטר אולאווט (במלוא הכוח) מספר בלתי מוגבל של פעמים, זמן יציאה 9 דקות (בכל 9 דקות בדיוק יוצאים ל100 מטר אולאאוט). כל תוצאה שאתה קובע מזכה אותך בנקודות אותן אוספים בכל משחה והמטרה שלך היא לקבוע תוצאה דומה לתוצאת שיא שלך בעונה (הזמן הכי טוב שקבעת בעונה עד כה).

– אם התוצאה שלך רחוקה בשנייה (00:01) מהתוצאה הכי טובה שלך העונה, אתה זוכה ב-3 נקודות.
– אם התוצאה רחוקה בשתי שניות (00:02) אתה זוכה ב-2 נקודות.
– אם התוצאה רחוקה ב-3 שניות (00:03) אתה זוכה בנקודה אחת.
– אם התוצאה רחוקה ביותר מ-3 שניות אז אתה לא זוכה בשום נקודה.
– אם אתה פוסל אתה מאבד 5 נקודות.

ויוצאים לדרך. כמה פעמים שוחים? מספר בלתי מוגבל! מתי מסיימים? כשביחד, כל הקבוצה שכוללת +50 שחיינים אוספים 340 נקודות.

הוא חילק את כולם לקבוצות של 6 מקצים לפי סגנונות ומתחרים. אני הייתי בקבוצה של הגביסטיות. התוצאה הכי טובה שלי העונה בשלב הזה הייתה 57.5 שניות ל-100 יארד גב.

על הלוח הייתה טבלה גדולה של התוצאות של כולם וכמה צריך לעשות בשביל 3,2,1 נקודות. כולם היו מלאי מוטיבציה, הרי כל אחד צריך לאסוף בין 5-7 נקודות וזהו. אפשר לסיים את זה בפעמיים 100. כולם היו מאוד חדורי מטרה ועודדו אחד את השני.

בהתחלה שחיתי ממש טוב עשיתי 59 שטוח, שזה 2 נק', בפעם השנייה עליתי ל59 אמצע ובפעם השלישית ל-59 גבוה. שמעתי תוצאות של שחיינים אחרים וקיוויתי שזה מספיק טוב בשביל לסיים את זה פה. שלוש פעמים 100 אולאווט ב-25 דקות זה לא פשוט על הגוף.

אבל לא, גם אחרי הפעם השלישית נקראנו להתחיל את המקצה הרביעי. זה קצת שבר אותי. מה ששיגע אותי זה שלא ידעתי כמה פעמים אני אצטרך לשחות, זה היה בעיקר עניין פסיכולוגי שקשה להתגבר עליו. העניין הוא, שכשאתה מרגיש שאתה מת ונשבר, אתה סומך על הקבוצה שלך, שיהיו אנשים אחרים שכן ישחו טוב ומהר ויצברו את הנקודות הרלוונטיות בשביל שנסיים את האימון הקשה הזה.

אחרי הפעם הרביעית אנשים נהיו עייפים ואימצו גישה יותר שלילית, כולם כבר היו עייפים והתוצאות עלו, משחה על גבי משחה בו אנשים הפסיקו להביא נקודות והתסכול רק החמיר את המצב, הגענו לפעם החמישית והשישית, הרגשנו שאין לזה סוף, שזה פשוט לא נגמר. בכל פעם שחשבנו שזאת תהייה הפעם האחרונה, התחילו השריקות שקראו לנו לעלות לפעם הבאה. אני עליתי ל-60 שניות – הבאתי נקודה אחת בלבד. היה קשה נורא לאסוף נקודות.

כשיש לך את ההרגשה שאתה קורע את עצמך בשביל להביא כמה שיותר נקודות למען אנשים שגם כן קורעים את עצמם על מנת להביא כמה שיותר נקודות, זה לגיטימי. אבל כשאתה רואה שאנשים נהיים שבורים ועייפים זה קשה גם לך להתאפס ולקרוע את עצמך כשאתה יודע שמדובר במאמץ קבוצתי וזה שאתה שוחה מהר ומתאמץ לא בהכרח אומר שהתרגיל בדרך לסיום – זה מאמץ קבוצתי.

אחרי 7 פעמים 100!! נגמר הזמן, באחרון עשיתי 01.1. המאמן הראשי אסף את כולם לשיחה, זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו עצבני וכועס והוא התחיל בהרצאה די מעוררת השראה על התרגיל ועל מה שנדרש מאיתנו כספורטאים. כמה חשובה האווירה החיובית. הגישה הקבוצתית משפיעה על האחד, והפוך – אפילו אדם אחד יכול להשפיע על גישה של מספר אנשים אחרים, להרים אותם… זה היה ממש מעניין בעיקר כי הוא היה מאוד להוט.

בסוף היום אספנו 250 נקודות. כולם היו מתים לגמרי אחרי האימון הזה אבל יצאנו בהרגשה ברורה – אסור לנו להישבר. אנחנו חייבים להמשיך להרים אחד את השני גם כשקשה. ההרגשה הזו של גורל משותף ליוותה אותנו עד לסוף העונה.

וזה היה האימון הקשה ביותר שחקוק בזכרוני. 

• הדברים בבלוג הם פרי יצירתה ועל דעתה של הכותבת בלבד.