מה למדתי מאמריקאים על קבוצתיות / מיכל ליברמן על הגל

מה למדתי מאמריקאים על קבוצתיות

שעת סיפור!

כשנסעתי לראשונה לקולג׳ בארצות הברית שמו אותי יחד עם עוד שש בנות מהקבוצה בתוך מעונות סטודנטים. אני, בת 20, עצמאית בארץ זרה אחרי שירות צבאי, ושאר האמריקאיות – בנות 18, הרגע יצאו מהבית של ההורים ומעולם לא היו צריכות להתמודד עם עצמאות…

אחת הבנות, נקרא לה ג׳ני, פשוט לא באה לי טוב. שחיינית מרחקים עם פוטנציאל אדיר, רזה, מאוהבת בעצמה ומאוהבת בתשומת לב. אחת מהאמריקאיות הסטריאוטיפיות האלה; מפונקות, מדברות בקיצורים, ואומרת – אלוהיי על כל משפט.

• 

  שמי מיכל ואני אלופת ישראל ב-50 ו-100 מטר פרפר. היום לומדת תואר שני במנהל עסקים באונ' בניו יורק. שמחה לשתף אתכם על עולם השחייה מהחוויה האישית שלי.

מי צריך כ"כ הרבה?

ביום המעבר למעונות בקולג׳, היא הביאה איתה (בלי הגזמה) את כ-ל החדר שלה מהבית. ההורים שלה היו פה יום שלם ועזרו לה לסדר הכל. פסטיבל המעבר של ג'ני נמשך מספר ימים ארוכים, בו היא סידרה את החפצים, תלתה תמונות, העמיסה מדפים נוספים בארון וגם בארון המרכזי ודפקה את הקיר עם פטיש לתליית תמונות של עצמה מחובקת עם כל החברות שלה מהתיכון. היא בנתה גם ארון נעליים ושמה אותו בסלון.

ג'ני הביאה 17 זוגות נעליים. 17 זוגות נעליים ליום הראשון של הקולג׳!אני לא צוחקת. היו לה 17 זוגות נעליים בארון שלה. 17. כשהמעבר הושלם אפשר היה לראות חדר אמריקאי כמו בסרטים, עם שלל שטויות וקישוטים ואורות בכל מיני צבעים.

למרות הרושם הראשוני הלא יותר מידי חיובי, ג'ני ואני התחלנו ברגל ימין. היא הייתה מאוד מאוד נחמדה אלי, תמיד חייכה והתפעלה מכל מה שסיפרתי לה. היא גם שאלה אם אני רוצה להלוות בגדים או תכשיטים. למרות שזה היה קצת שטחי זה הרגיש מאוד נחמד, ושאלתי את עצמי האם זוהי המהות של חברות עם אמריקאית?

מהר מאוד הבנתי שחברות אנחנו לא נהיה. לפני כל פעם שהתארגנו לצאת מהמעונות, התחיל טקס התארגנות. זה היה כמו טקס כזה בו היא גם שיתפה את שאר הבנות בקומה ולי זה היה נראה כמו סצנה אמריקאית מסרט של התארגנות לנשף. הבנות היו מחליפות בגדים לפחות 3 פעמים ומתאפרות באיפור שיצא מארגז לא קטן ומתקשטות. מהצד זה היה חמוד, אבל קשה היה לי להתחבר לזה.

אחרי חודש שבו התחנפנו אחת אל השנייה, דברים התחילו לעלות על פני השטח. ג׳ני אהבה מאוד לפזר את כל החפצים שלה בכל הבית, להשתמש בכלי מטבח ואחר כך לנקות רק חלק מהם, להשאיר חטיפים חצי אכולים ונעלים בכל פינה. ג'ני לא אהבה להיכנס לעימותים פנים מול פנים. בכל פעם שהתעמתתי איתה על משהו היא בקושי אמרה מילה, ואחר כך קיבלתי ממנה אסמס כועס על כמה שאני לא בסדר. היא לא הייתה מסוגלת לדבר איתי בפרצוף.

היחסים המשיכו להידרדר גם אל האימונים במים, אני אומנם ספרינטרית ובכלל לא איתה באימונים, אבל תמיד הייתה הרגשה של יריבות. כשהגיעה התחרות הראשונה של הקולג' בנובמבר שתינו היינו ווינריות וזה בא לידי ביטוי בתחרות. אני במשחים שלי והיא במשחים שלה. (אני יכולה רק לתאר כמה רע זה היה אם היינו מתחרות אחת נגד השנייה במשחה).

ג'ני הייתה פשוט טריגר בשבילי. רק הנוכחות שלה עיצבנה אותי. בכל פעם שהיא פתחה את הפה התעצבנתי. בכל פעם שמעדתי בסלון בגלל המגפיים שלה קיללתי אותה בלב, ובכל פעם שהיא חלפה על פני בסוף האימון דאגתי לנפח את החזה ולתת לה מסר ברור שאני בטוחה בעצמי. 

יום אחד ג'ני ואני נקראנו אל חדר המאמן. שם הוא רדה בנו ואמר שהיחסים בנינו לא רלוונטיים. שאנחנו לא צריכות להיות חברות אבל אנחנו צריכות לכבד אחת את השנייה ולהיות חברות קבוצה טובות אחת כלפי השנייה. אם ג'ני שוחה טוב בתחרות, היא עוזרת למטרת הקבוצה הכללית, ואם אני שוחה טוב בתחרות – אני עוזרת לקבוצה לנצח. זאת המטרה המשותפת של שתינו. ג'ני ואני הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים בהסכמה. יצאנו מהשיחה, לחצנו ידיים ואמרנו – אנחנו לא צריכות להיות חברות, אבל אנחנו צריכות להיות חברות קבוצה.

אני וג'ני התחלנו להתעלם אחת מהשנייה, לא אמרנו שלום, לא התייחסנו אחת אל השנייה. אני העלמתי עין מאי הסדר והנקיון, ומהרצון הבלתי נגמר להיות כל הזמן במרכז תשומת הלב, והיא העלימה עין מהדיקטטוריות שלי, מהתחרותיות המאיימת שלי, ומהרצון הבלתי נגמר שלי להיות במרכז תשומת הלב. הגיע יום תחרות מול קבוצה חזקה מאוד. לקבוצה הזו מאוהיו הייתה יריבות היסטורית מאוד שלילית עם הקבוצה שלי. יריבות כל כך עמוקה בה אפילו המאמנים שונאים אחד את השני מבין שתי הקבוצות. היינו צריכים כל נקודה כדי לנצח אותם, ורצינו לנצח אותם יותר מכל דבר אחר.

המשחה הראשון היה שליחים בו השתתפתי, לפני המשחה שמעתי את שאר הקבוצה ובעיקר את ג'ני צורחים מלב הנשמה ומעודדים אותנו. ניצחנו את השליחים!

מיד אחרי השליחים הגיע משחה ה1,000 יארד בו ג'ני השתתפה. היא הייתה השחיינית מרחקים הטובה ביותר שלנו. כשיצאתי מהמים וראיתי אותה שוחה, התחלתי אני לעודד אותה גם, בקריאות מלב גרוני ובניפנופים עם היד ועם רצון אמיתי מכל הלב שהיא תנצח את היריבה מהקבוצה השנייה, לא בשבילה, אלא בשביל הקבוצה והמטרה המשותפת שהוא ניצחון קבוצתי. ג'ני ניצחה את המשחה!

כשיצאה מהמים, הייתי מהראשונות להציע לה "כיף" ואמרתי Good Job. היא אמרה תודה.

התחרות נגמרה עם ניצחון של שבע עשרה נקודות לטובת הקבוצה שלנו, 17.

ג'ני ואני חזרנו להתעלם אחת מהשנייה, והחיים, היו שקטים.

• הדברים בבלוג הם פרי יצירתה ועל דעתה של הכותבת בלבד.